פול מקרטני אמנם מגיע לפה כשהוא רחוק שנות אור מפסגת הקריירה שלו, אבל גלי ארזי חושבת שבמדינה פרובינציאלית כמו שלנו, אין טעם להעמיד פנים שאנחנו קשים להשגה
התחלה הוא אמר שכן, אחר כך הוא כנראה התחרט, ואנחנו, מורגלים בדחייה ונטישה של אמנים מחו"ל שהבטיחו לבקר, נשארנו ללקק את הפצעים. עכשיו מודיעים האנשים של פול מקרטני שבסוף הוא כן יבוא. כמובן שהכל בצילה של הודעת הביטול הבאה, אבל לפחות יש תקווה. ובלי תקווה אתם יודעים עם מה אנחנו נשארים. נכון, עם "רוצה בנות" בתור ההמנון הלאומי.

ובאמת הגיע הזמן. אחרי הכל גם הפעם ההיא, לפני ארבעים ומשהו שנה, שבה הביטלס היו אמורים להגיע ולשטוף את מוחו של הנוער הציוני ברעיונות מסוכנים כמו אהבה, שלום ועיגולדים, גם היא התבטלה מהסיבה הפרוזאית עד כאב – המשא ומתן לא עלה יפה. או במילים אחרות: אולי במזרח התיכון החדש, ישראל תהיה על הדרך של סיבובי הופעות מאירופה וארה"ב.

מה שיכנע את סר מקרטני הפעם? מה גרם לו לשנות את דעתו? או שהפצירו בו חזור והפצר, אולי הבטיחו לו ביקור בכותל, או שהציעו לו עוד כסף, או שהציעו לו עוד הרבה כסף. האפשרות הראשונה לא נראית לי. בכל זאת, מדובר בג'נטלמן אנגלי עם עצבים מברזל, והטריק הזה לא עובד על חבר'ה כמוהו. שתי האפשרויות האחרונות קצת פחות סבירות – ספק אם מקרטני זקוק למינימום 500 שקל כרטיס שלכם. הרי את הגירושים האחרונים שלו הוא מימן מהצנצנת של הכסף הקטן שהוא מחזיק על המקרר במטבח. אז מה זה יכול להיות?

התשובה המתבקשת היא שמקרטני קשישא פשוט רוצה לסגור פה את הבאסטה. לא שיש לי בעיה עם זה – הרבה קטרי רוקנ'רול מדזקנים מניידים עצמם לכאן בתקופה האחרונה. ומקרטני בהחלט נמצא בשלהי הקריירה הבימתית שלו. האלבומים האחרונים שלו, גם אם היו טובים לא פחות מהישנים, לא ממש כבשו בסערה את מצעדי הפזמונים והמכירות, בטח לא ברמה שהייתם מצפים מבוגר הביטלס.

וכהוכחה (מפוקפקת, זה בכל זאת ה"סאן") מצטט הצהובון הבריטי את המקורבים של מקרטני, שאומרים שהחיפושית רוצה "לשים את ישראל על המפה". בואו נקווה שלא מדובר במפה הזאת שבה ישראל היא רק כמה ישובי חומה ומגדל שמסביבם ערימה של ערבים עם שבאריה, והאו"ם עדיין לא החליט אם מתחשק לו בכלל שתקום פה מדינה ציונית.

ואולי, נוכח המצב, זו פריבילגיה שאנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו - לפשפש במניעים של מקרטני. אולי כל מה שנשאר לנו לעשות זה להגיד יפה תודה שמדי פעם צץ מישהו שמסכים להסתכן בהגעה לאזור הקרבות המסוכן

ושמו ישראל, ולהדחיק עמוק פנימה כל תחושת מרמור על האופן בו אמרגנים תאבי פרסום ואמנים מהוססים גורמים לנו להרגיש כמו הפרובינציה שאנחנו, ואפילו לא שמו לב שהצלחנו להביא מדליה.

כי מה לעשות, אנחנו לא בדיוק יושבים על צומת דרכים אימפריאלית, ולהביא לפה מטוס עם ציוד ולהקה לא עולה הרבה פחות מאיצטדיון אולימפי בבייג'ינג. אז נכון שהנטייה היא להעמיד פנים של קשים להשגה ולהגיד "לא רוצים, אל תעשו טובות". אבל האמת היא שאנחנו קלים, הכי קלים להשגה. אנחנו נקנה כל דבר מצפון לריקי מרטין, ונודה למזל הטוב שנתן לנו את ים המלח ושמעון פרס וחומוס בעיר העתיקה, כדי שהפפראצים שלנו יוכלו לשבור קצת את השגרה. יאללה, אם מחפשים אותי אני עם שק שינה מול המשרדים של ז'רז'בסקי.